ערוץ 7: ראיון עם פרופ' פודה על ספרו האחרון על "סיכויים לשלום: החמצת הזדמנויות בסכסוך הישראלי- ערבי"

פברואר 23, 2016

בספרו החדש מנתח פרופ' אלי פודה את הכשלים וההחמצות שליוו את המו"מ המדיני בין ישראל לפלשתינים ומדינות ערב. 

בראשית השיחה עמו נשאל אם הוא מסכים לאמירתו של אבא אבן ולפיה הערבים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, משפט שלדבריו פותח את ספרו.

לטעמו של פודה מדובר באמירה שאינה מדוייקת כל כך ולתפיסתו שני הצדדים מחמיצים במידה שווה ולא ניתן לטעון שיש כאן צד אחד שכל הזמן מחמיץ, אלא לכל אחד מהצדדים היו הזדמנויות ובסופו של דבר גם החמצות.

לאורך ספרו מנתח פרופ' פודה 28 משאים ומתנים לאורך הסכסוך הישראלי ערבי, אך על מנת להגיע למסקנות קבע בראש ובראשונה את ההגדרה של המונח 'החמצה' שכן לא כל מו"מ הוא באמת הזדמנות וממילא גם אינו החמצה.

על מנת להגדיר החמצה קבע פודה מספר פרמטרים ובהם הלגיטימציה שיש למנהיג בקרב עמו, ככל שלגיטימציה זו גבוהה יותר ההחמצה משמעותית יותר, מידת נחישותו של המנהיג ופרמטרים נוספים.

עוד מעיר פודה ומציין כי כאשר הוא מדבר על החמצה אינו מדבר בהכרח על החמצת שלום, שכן לא ניתן לקבוע מה יהיה בסופו של כל תהליך ותהליך, "מה שהוחמץ הוא לעשות יותר מכפי שנעשה", הוא מסביר את העומד מאחורי ניתוחיו בספר. "הניסיון שלי היה להיות קצת יותר מדעי ולבחון את הדברים על פי משתנים שונים".

לנוכח הגדרות אלה מוצא פרופ' פודה שורת החמצות פלשתיניות אל מול שורת החמצות ישראליות. את ההחמצות הללו, כהגדרתו, ניתן להציב על מדרג שבו יש החמצות גבוהות ויש נמוכות. דוגמאות להחמצות פלשתיניות משמעותיות הוא מציג שלוש - תכנית החלוקה ב-47' שאותה חאג' אמין אל חוסייני החמיץ, ב-2000 מתווה קלינטון וב-2008 אבו מאזן בשיחות עם אולמרט.

מהעבר השני, בנקודת המבט הישראלית, מוצא פרופ' פודה שתי החמצות בולטות – יוזמת סאדאת בשנת 71' להסכם שלום, "זו פרשייה לא מוכרת יחסית. הוא הציע הסכם שלום וגולדה דחתה זאת". ההחמצה השנייה היא יוזמת השלום הערבית שפורסמה ב-2002 שהציעה יחסים נורמאליים עם כל מדינות ערב תמורת שיבה לגבולות 67'.

כשנשאל פודה אם הוא יכול לאפיין את ההחמצות הפלשתיניות בגורם אחד שחורז אותן הוא מעיר כי "בהיסטוריה כל דבר לגופו משום שהנסיבות והאישים שונים, אבל אם מחפשים מכנה משותף – יש כאן בעיה בקבלת החלטות ובמנהיגות. יש כאן אי יכולת פלשתינית לקבל החלטות בצמתים משמעותיים של הסכסוך". זאת לעומת שני המקרים שלא הוחמצו, השלום עם ירדן ומצרים, ששם הפרמטרים של מנהיג בעל שיעור קומה ונחישות, כמו שאר הפרמטרים הנדרשים, מולאו.

עוד נשאל פרופ' פודה אם התפיסה הדתית אידיאולוגית של הפלשתינים היא שמונעת אפשרות לבצע ויתור כלשהו. "שאלת האידיאולוגיה נבחנת גם היא. עלתה שאלת האידיאולוגיה הפאן ערבית. כשיש אידיאולוגיה חזקה זה פוגם ביכולת להגיע להסכם. אם אתה מנהיג פלשתיני שדוגל בשחרור כל המולדת הפלשתיני לא תגיע להסכמה. זו הייתה הטעות של חאג' אמין. לגבי ערפאת ואבו מאזן זה יותר מורכב, למרות שגם כאן ניתן לדון על האמונות שלהם. צריך לזכור שערפאת חתם על הסכמי אוסלו ואבו מאזן בוודאי".

על דברים אלה נשאל אם חתימות אלה לא היו נוחות למנהיגות הפלשתינית כיוון שהן מתאימות לשיטת השלבים ואינן דורשות לחתום על 'קץ הסכסוך', בעוד בכל פעם שנדרשו לחתום על קץ הסכסוך הגיע פיצוץ המו"מ. לטעמו של פודה מקור ניפוץ המו"מ הוא חוסר אמון הדדי ברצונו של הפרטנר להגיע להסכם.

עם כל זאת להערכתו "למרות הכול, קבוצה מהפלשתינים עברו כברת דרך גם מבחינה אידיאולוגית. בשלבים השונים דובר על פתרון בגבולות 67'. ברור לי שבחברה הישראלית יש חוסר אמון לגבי הנכונות להסתפק בגבולות 67', אבל ברמה העקרונית יש הבנה שהם לא יגיעו ליותר מזה ומנהיג פלשתיני מפוכח צריך להבין שזו האפשרות היחידה שלו להגיע למדינה". להערכתו אבו מאזן מאמין לרעיון שתי המדינות.

לראיון המלא: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/316695